ספר הכתב מבין האילנות פרק ו עמוד לח-מ

פרק ו

"כי בזכותו כל הדור מתקיים, ובזכותו נרפה לנו וחוליינו הוא נושא תמיד..."

ספר ישעיה פרק נב-נג

(יג) הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד:

(יד) כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם:

(טו) כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם כִּי אֲשֶׁר לֹא סֻפַּר לָהֶם רָאוּ וַאֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ הִתְבּוֹנָנוּ:

(א) מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ ה' עַל מִי נִגְלָתָה:

(ב) וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ:

(ג) נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ:

(ד) אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה:

(ה) וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ:

(ו) כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ:

(ז) נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו:

(ח) מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ:

(ט) וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו עַל לֹא חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו:

(י) וַה' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח:

(יא) מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל:

(יב) לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת פֹּשְׁעִים נִמְנָה וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא[1] וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ:

 

ילקוט שמעוני ישעיהו - פרק נב - רמז תעו

הנה ישכיל עבדי. זה מלך המשיח, ירום ונשא וגבה מאד, ירום מן אברהם ונשא ממשה וגבה ממלאכי השרת. והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו, רב הונא בשם רבי אחא לשלשה חלקים נתחלקו היסורין, אחד לדורות ולאבות, ואחד לדורו של [שמד] (המרה), ואחד למלך המשיח.

 

רמב"ן -  באור על פרשת הנה ישכיל עבדי[2]

הנכון בפרשה הזאת שהיא על ישראל כלו, כלשון אל תירא עבדי יעקב, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, וכן רבים. אבל על דעת המדרש המיחס אותה על משיח, צריכים אנו לפרש אותה כפי דברי הספרים...

 

רש"י:

ואנחנו חשבנוהו - אנו היינו סבורים שהוא שנאוי למקום והוא לא היה כן אלא מחולל היה מפשעינו ומדוכא מעונותינו: לא יפתח פיו - סובל היה ושותק כמו השה אשר לטבח יובל וכרחל אשר לפני גוזזי' נאלמה: את פושעים נמנה - סבל יסורין כאלו חטא ופשע והוא בשביל אחרים נשא חטא הרבים: ולפושעים יפגיע - על ידי יסורין שבאת על ידו טובה לעולם:

 

רד"ק:

נבזה - אין צריך לומר שלא היינו חומדים אותו אלא אף נבזה היה בעינינו: וחדל אישים - פחות שמבני אדם היה, או פירוש חדל הוא מאישים שלא היו מתחברים עמו: איש מכאובות וידוע חולי - המכאובות והחולי הוא צער הגלות, ופירוש ידוע, כי ידוע ורגיל היה לעבור עליו עול הגלות[3]: וכמסתר פנים ממנו היינו - כמסתרים פנים ממנו שלא היינו רוצים להביט בו מרוב מאוס שהיינו מואסים אותו ולא חשבנוהו לכלום: אכן חלינו - ואנחנו חשבנוהו בהיותו בגלות שהוא נגוע ומוכה אלהים ומעונה מיד האלהים בעונו והנה אנו רואים כי לא זה בעונו אלא בעונינו זה שאמר[4]: מוסר שלומינו עליו - היסורים שהיו ראוים לבא עלינו כולם באו עליו: כלנו כצאן תעינו - ר"ל כצאן מבלי רועה[5]: מעצר וממשפט - מעצור הגלות שהיה נעצר שם וממשפט השבי שהיו עושים בו שפטים[6]: כי נגזר מארץ חיים - כאשר גלה מארצו שנקראת ארץ חיים, כמו אתהלך לפני ה' בארצות החיים, ויש לפרש כי בגלות נחשב באמת כאלו נגזר מארץ חיים: ויתן - היו הורגים אותו בגלות כמו שהורגים הרשעים על רשעם והוא לא עשה חמס ולא דבר מרמה בפיו והיו הורגים אותו כאלו עשה רע והם היו מונים אותו עם רשעים טעם ויתן שהוא היה מוסר עצמו למיתה:[7] ולפשעים יפגיע - ואף על פי כן היה מתפלל בעבור הרשעים שהיו פושעים בו: ורבותינו פירשוה על משה רבינו ע"ה ואמרו תחת אשר הערה למות נפשו שמסר עצמו למיתה שנאמר ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת,[8] ואת רשעים נמנה שנמנה עם מתי מדבר, והוא חטא רבים נשא שכפר על מעשה העגל, ולפשעים יפגיע שבקש רחמים על פשעי ישראל:

 

מצודות דוד

ואת פושעים נמנה - היה מנוי בכלל הפושעים והכופרים וכדי בזיון וקצף.[9]

---

[1]  עיין לעיל הערה 44

[2] הרמב"ן לא כתב פירוש על כל נ"ך אלא על פרק זה, שהוא כתב אותו כדי לסתור את דברי הנוצרים שפירשו אותו לפי דעתם המוטעית, וכיון שהפירוש גדול וחשוב הבאנו את רובו בחלק שני ע"ש הכל. ואע"פ שהרבה מפרשי המקרא פירשו שמדובר על עם ישראל בכלל, אפשר להבין פירושם גם לפי הגמרא והמדרשים ושאר המפרשים שפירשו אותו על משיח או על הצדיקים שבכל דור שיש להם ניצוץ משיח כנ"ל כמובא בספר חכמה ותבונה הנ"ל ע"ש.

[3] היינו "כי נגזר מארץ החיים" כדלקמן, שהוא רגיל לקבל על עצמו גלות מארץ ישראל.

[4] כי חשבנו שהוא יצא לגלות בגלל עוונותיו, אבל האמת היא שעוונותינו גרמו לו את זה, הוא קיבל על עצמו גלות כדי לכפר על עוונותינו.

[5] כי גרשנו אותו מארץ החיים.

[6] אפשר לפרש "מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח" היינו שרצו לשפוט אותו ולשים אותו בבית מעצר "וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ" כי לא היה אחד שסיפר את חפותו "כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ" כי בעבור חטא העם הוא הצטרך לצאת לגלות כדי לכפר עליהם. וזהו "מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח" שבמקום להיכנס למעצר ומשפט הוא "נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים" כי "מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ" זה מה שיכפר על חטאם 

[7] היינו כנ"ל בשבחי הר"ן י"ב, וכ"ט, וליקוטי מוהר"ן ר"ס ופ"ג, שקיבל על עצמו ביזיונות החשובים כמיתה.

[8]  ענין מסירות השם שהוא הנפש היינו כנ"ל בתורה ר"ס (עמ' ל).

[9]  הנה היסורים האלה שמשיח סובל אין לומר שהם יסורי הגוף גרידא כמו היסורים של רוב בני אדם, כי הצדיקי האמת בכל רגע נתון מוכנים לקפוץ בתוך מדורה של אש ולעבור כל היסורים שבעולם למען ה' יתברך, וישמחו בהם כ"כ עד שלא ירגישו שום צער, כמו שרבינו אומר בתורה ר"ן "דע שכל מיני צער וכל היסורים אינם רק מחסרון הדעת, כי מי שיש לו דעת, אין לו שום יסורין, ואינו מרגיש שום צער" ובפרט מי שהוא בדרגת משה רבינו שזכה לשלמות הדעת שאין שלמות אחריו כידוע. מצד שני רבינו אומר בח"ב תורה עז "מי שדעתו יותר גדולה, צערו גדול ביותר, בבחינת 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב'". אך הענין הוא שהצער של הצדיק הוא צער הנפש (כמובא בל"ה הלכות חדש הלכה ג), וצער הנפש פירושו רחוקו מה' יתברך, כי זה כל שמחתו של צדיק אמיתי, לתת נחת רוח ליוצרו, ואם לרגע הוא מרגיש שהוא לא נותן נחת רוח לה' או להיפך ח"ו, אין צער יותר גדול מזה. ואפשר שזה כוונת רש"י "סבל יסורין כאלו חטא ופשע", שאין יסורין חוץ מזה שהוא מרגיש כאילו חטא ופשע, אבל האמת היא "והוא בשביל אחרים, נשא חטא הרבים" אפילו יסורים כאלה (שאין לנו שום השגה מה גודל צערו ומכאובו כמובא במדרש הנ"ל "לשלשה חלקים נתחלקו היסורין וכו'"), משיח מקבל על עצמו, והוא כדי לכפר על העם שבאמת ירדו לכאלה מקומות. ועיין לקמן שהבאנו הרבה מהספרים הקדושים בענין זה (וז"ל הרמח"ל בקנאות ה' "שילך ויתלבש בקליפות, וישב שם אסור בבית הסוהר בחסרון אור והשפעה, והוא סבילת החולאים, ואומר לך שזהו ענין מה שאמרו שהוא יושב אפתחא דרומי" וכו' ע"ש הכל). ובזה אפשר קצת להבין גודל ניסיונו של אברהם אבינו בעקידת יצחק, שהיה הניסיון האחרון והקשה מכולם, כמ"ש "ויהי אחר הדברים האלה והא-להים נסה את אברהם", ולכאורה מה כ"כ קשה למי שהוא בדרגת אברהם ושמע את ה' ית' עצמו אומר לו בפירוש לעשות את זה. אך הענין הוא כי אברהם אבינו ע"ה כל חייו הסתובב בעולם והסביר לאנשים בכל מיני סברות שכולם טועים בזה שהם מקריבים את בניהם לעבודה זרה, כי זה נגד הדת ונגד כל קיום העולם כמ"ש "עולם חסד יבנה", אלא העיקר הוא לרחם על הבריות ולגמול חסד עם הבריות אפילו עם הרחוקים וק"ו עם הבנים של האדם וכו' בכל מיני סברות (כמו שהבאנו לעיל מחיי מוהר"ן שצה ע"ש), ואברהם אבינו היה סמל לזה בעולם והוא היה דוגמא אישית לכולם, וע"י זה הוא גייר גרים הרבה כמ"ש "את הנפש אשר עשו בחרן", כי הוא ממש "עשה אותם" והפך אותם לאנשים אחרים לגמרי, עובדי ה' באמת, שעזבו את הכל והלכו אחרי רבם במסירות נפש. ומן הסתם היו להם מניעות רבות ממשפחתם (כנ"ל) שהיו אומרים להם תחזרו הביתה לעבודה זרה שלכם שהכרתם כ"כ הרבה שנים ותפסיקו עם השיגעון שלכם וללכת אחרי משוגע כזה שהוא בעצמו מין (כנ"ל) וצבוע. ואברהם אבינו היה צריך כל הזמן לטעון איתם דברים הרבה כדי להחזיק אותם באמונה. ואחר כל הדברים האלה, כשאברהם כבר היה זקן, הקב"ה נסה אותו אם הוא מוכן לעזוב את הכל, ולא רק לאבד את כל התלמידים שהוא מסר להם את הנפש כל החיים, אלא שתצא בעולם שמועה וכולם יגידו "הנה התגלתה האמת, עכשיו כולם רואים מי הוא באמת "איש החסד" הזה שכל הזמן היה אומר לנו כמה זה הפוך מהדת והאמת לשחוט ילדים, הנה התגלתה האמת שהוא רמה את כולם כל הזמן, ומן הסתם כל השנים הוא היה שוחט ילדים מאחורי דלתיים סגורות וכו', ומה עם החילול ה' הנורא שיגרם ע"י זה (כנ"ל בחלום)? כי קשה מהכל הוא הצער לעשות עבירה ולחלל את שם שמים בעולם, הצער שהוא יודע שהוא גרם צער למלך אע"פ שהיה "רצון המלך" (כנ"ל בשבחי הר"ן כט), שאין צער גדול מזה (ועיין שבחי הר"ן יז).

ודווקא בדבר הזה שהצדיק עוסק בו בעיקר היינו לבטל את התאווה העיקרי בעולם (שבזמנו של אברהם אבינו היתה תאוות ע"ז, והיה קשה מאוד לעולם לשברו, ובימינו הוא התאווה הידוע), אחרי שהוא צועק על זה כ"כ הרבה שנים, והוא בעצמו שלם בזה בתכלית השלימות (כי אברהם נקרא איש חסד כי הוא בעצמו נהיה ספירת החסד, והצדיק הוא ספירת היסוד כידוע), הניסיון הוא שתצא שמועה שהוא בעצמו נפל בזה דווקא, וזה הניסיון האחרון לו ולכל תלמידיו. ועיין עוד בזה בהמשך ובעיקר בחלק שני, שע"י הנפילה של הצדיק (וגם השמועה לבדה נחשבת לנפילה בענין זה כנ"ל הערה 3) ועלייתו, הוא באמת מבטל את התאווה הזאת בעולם, ומכפר ומעלה את כל מי שנפל בזה ונתפס בזה באמת (עיין ליקוטי מוהר"ן תורה ח'). וזה מה שפירש רש"י כאן "סבל יסורין כאלו חטא ופשע והוא בשביל אחרים נשא חטא הרבים." וזה ענין הצרעת שמשיח סובל כמובא בגמ' סנהדרין הנ"ל "חיוורא דבי רבי שמו (ופרש"י מצורע של בית רבי) שנאמר "אכן חליינו הוא נשא... ואנחנו חשבנוהו...וכו'" כי צרעת היא מחלה רוחנית שבאה ע"י חטא, שיוצאת החוצה ומתפשטת על העור להראות לעולם "כאילו חטא," וזה בעצמו "נשא חטא רבים". ודו"ק. ועיין לקמן עמ' קז ענין הצרעת של משה, שזה הסימן השני שהקב"ה נתן לו להראות שהוא יצליח להוציא את עם ישראל מהגלות והוא ממש ענין הפכת המטה לנחש כדלקמן. וזה כעין הסימנים שיש למשיח כמובא לקמן (עמ' קמא) במעשה מבערגיר ועני ע"ש.  ומה שהבאנו לעיל עמ' ח שתי פירושים ברש"י על "אין שלום מן הצר" הם באמת פירוש אחד כי "מרוב הצרות" היינו "מיצר הרע", ורש"י אינו מביא את זה בלשון "פירוש אחר" אלא "לישנא אחרינא". ועיין ליקוטי מוהר"ן תורה עב מה שהוא אומר על היצר הרע של הצדיק שהוא יצר הרע רוחני, מלאך הקדוש, וח"ו לחשוב שיש לו איזה תאווה ח"ו, כי עליו נאמר "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תְּהִלִּים ק"ט), שֶׁהָרַג כְּבָר אֶת הַיֵּצֶר הָרָע הַגַּשְׁמִי בְּתַכְלִית".