ספר הכתב מבין האילנות עמוד סג-סד

ספר ליקוטי הלכות יו"ד - הלכות סימני בהמה וחיה טהורה הלכה ד

וְזֶהוּ "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". 'פְּנֵי הַמְּנוֹרָה' זֶה בְּחִינַת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הָרַב הָאֱמֶת שֶׁבַּדּוֹר, "שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" הֵם שְׁאָר הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים הַנִּמְשָׁכִים מִמֶּנּוּ כַּעֲנָפִים מֵאִילָן שֶׁהֵם בְּחִינַת תַּלְמִידָיו. כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ לְעִנְיַן רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי וְהַחֶבְרַיָּא וְכוּ', (עַיֵּן שָׁם). וְהִזְהִיר הַכָּתוּב, שֶׁבְּכָל שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת כָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁבַּדּוֹר, כֻּלָּם יִהְיֶה הִשְׁתַּדְּלוּתָם לְהָאִיר "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" לְהַמְשִׁיךְ אוֹר הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בָּעוֹלָם שֶׁהוּא הַיָּחִיד בְּדוֹרוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקֻדַּת הָאֱמֶת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים. שֶׁהָעִקָּר לְהַמְשִׁיךְ אוֹרוֹ בָּעוֹלָם, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִתְתַּקֵּן הַכֹּל, כִּי יֵשׁ כַּמָּה צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים וְכֻלָּם אֱמֶת. אֲבָל יֵשׁ צַדִּיק שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקֻדַּת הָאֱמֶת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים, שֶׁהוּא עִקַּר עֶצֶם הָאֱמֶת בְּחִינַת אֶבֶן טוֹב, שֶׁהוּא עִקַּר הָאוֹר הַמֵּאִיר הָאֱמֶת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לְקַבֵּל אֱמֶת צָרִיךְ לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, כִּי שְׁאָר כָּל הַצַּדִּיקִים מִכָּל שֶׁכֵּן שְׁאָר הַכְּשֵׁרִים וְהָעוֹלָם, כֻּלָּם הֵם בְּחִינַת חַלּוֹנוֹת אֶצְלוֹ. (כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁיֵּשׁ בֶּאֱמֶת בְּחִינַת אֶבֶן טוֹב וְחַלּוֹן, עַיֵּן בְּסִימָן קיב). וְעַל כֵּן הָאֱמֶת שֶׁל שְׁאָר הַצַּדִּיקִים אֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְנִיעַ לְגַמְרֵי אֶת הַשֶּׁקֶר, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מַכְנִיעִים וּמְבַטְּלִים לִפְעָמִים אֵיזֶה שֶׁקֶר אֲבָל הוּא רַק לְפִי שָׁעָה, אֲבָל אַחַר כָּךְ מִתְגַּבֵּר הַשֶּׁקֶר בִּשְׁקָרִים וְרַמָּאוּת יוֹתֵר וּמְקַלְקֵל זֶה הַתִּקּוּן וְהָאֱמֶת שֶׁהִמְשִׁיךְ זֶה הַצַּדִּיק בָּעוֹלָם. וְלִפְעָמִים מִתְגַּבֵּר אַחַר כָּךְ הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַשֶּׁקֶר עַל יְדֵי הָאֱמֶת שֶׁל זֶה הַצַּדִּיק יוֹתֵר וְיוֹתֵר, כִּי יוֹנֵק מִזֶּה הָאֱמֶת וּמְהַפְּכוֹ לִשְׁקָרָיו וְרַמָּאוּתָיו עַד שֶׁדַּיְקָא עַל יְדֵי זֶה הָאֱמֶת הוּא מִתְגַּבֵּר יוֹתֵר. וּכְמוֹ שֶׁרָאִינוּ בַּחוּשׁ כַּמָּה פְּעָמִים עִנְיַן זֶה וּכְמוֹ שֶׁהִזְהִירוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל זֶה בַּמִּשְׁנָה, חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם שֶׁמָּא תָּחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְכוּ' (וּכְמוֹ שֶפֵּרֵשׁ שָׁם הָרַב עוֹבַדְיָה בַּרְטֶנוּרָא). וְכֵן רוֹאִים כַּמָּה פְּעָמִים, אֲבָל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הַנַּ"ל שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקֻדַּת הָאֱמֶת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים הוּא יוֹדֵעַ מִכָּל זֶה וְהוּא יוֹדֵעַ הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ עַד הַסּוֹף וְהוּא צוֹפֶה וּמַבִּיט עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, כְּמוֹ שֶׁדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לְעִנְיַן מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ כָּל מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ. וְהוּא יוֹדֵעַ לְהַמְשִׁיךְ אֱמֶת כָּזֶה בָּעוֹלָם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַלְקְלוֹ בְּשׁוּם אֹפֶן. וְאַף עַל פִּי שֶׁעָלָיו מִתְגַּבֶּרֶת הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַשֶּׁקֶר בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר מֵעַל כָּל הַצַּדִּיקִים וּמְחַפָּה וּבוֹדָה עָלָיו שְׁקָרִים שֶׁלֹּא עָלוּ עַל לִבּוֹ. וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּכַמָּה דּוֹרוֹת שֶׁדַּיְקָא עַל הַצַּדִּיק הַחַד בְּדָרָא, הַגָּדוֹל בְּמַעֲלָה בְּיוֹתֵר אָמְרוּ עָלָיו שְׁקָרִים וּכְזָבִים וַעֲלִילוֹת שֶׁלֹּא עָלוּ עַל דַּעְתּוֹ. וְהָרִאשׁוֹן הָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁאָמְרוּ עָלָיו שֶׁהוּא מִין, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ, שֶׁאָמְרוּ, בִּשְׁבִיל הַמִּין הַזֶּה בָּא הָרָעָב. וְכֵן מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ וְכָל אֶחָד קִנֵּא לְאִשְׁתּוֹ מִמֹּשֶׁה, כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְכֵן יִרְמִיָּהוּ חֲשָׁדוּהוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ[1], וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה עַל גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים דַּוְקָא, יְחִידֵי הַדּוֹרוֹת אָמְרוּ דְּבָרִים כָּאֵלֶּה, אֲבָל סוֹף כָּל סוֹף דִּבְרֵיהֶם חַיִּים וְקַיָּמִים לָעַד וּלְנֶצַח וְדִבְרֵי הַחוֹלְקִים בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים[2], כִּי שְֹפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד. כִּי הַצַּדִּיק בְּחִינַת נְקֻדַּת הָאֱמֶת הַנַַּ"ל הוּא מַמְשִׁיךְ אֱמֶת כָּזֶה בָּעוֹלָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת שֹׁרֶשׁ תַּכְלִית הָאֱמֶת, שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר בִּטּוּל הַשֶּׁקֶר בְּשָׁרְשׁוֹ כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן מַזְהִיר הַכָּתוּב שֶׁכָּל שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת יָאִירוּ אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, שֶׁכָּל הִשְׁתַּדְּלוּתָם שֶׁל כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַכְּשֵׁרִים הַכְּלוּלִים בְּשִׁבְעַת הַנֵּרוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן, שֶׁהֵם בְּחִינַת שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת שֶׁל סְפִירַת הָעֹמֶר, כֻּלָּם יִהְיוּ עֲבוֹדָתָם לְהָאִיר אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר פְּנֵי הַמְּנוֹרָה בָּעוֹלָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת אוֹר הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא נְקֻדַּת עֶצֶם הָאֱמֶת שֶׁעַל יָדוֹ עִקַּר בִּטּוּל הַשֶּׁקֶר לְגַמְרֵי עַד קָצֶה אַחֲרוֹן כַּנַּ"ל.

---

[1]  עיין בבא קמא טז: וברש"י ומלבים על ירמיהו יח:יח,יט,כב

[2]  אבל אז בזמן תוקף המחלוקת הדברים לא היו ברורים כלל, כמבואר לעיל (עמ' טו) מהבעש"ט שחשדוהו משה ממש באשת איש וכל אחד ואחד קינא את אשתו ממנו, וכן בשאר הצדיקים, ממש ראו עליהם דברים רעים, כמבואר שם שהצדיק הוא כמו מראה צח ונקי, והרשעים שאין להם ביטול ועומדים כנגדו בגאוה הם רואים רק את עצמם בתוכו, את כל הרע שלהם, אבל בצדיק עצמו אין שום רע. ואפילו לאנשים התמימים והכשרים, הבלבול הוא גדול, כי רואים ברשעים המתנגדים מדות טובות ודברים טובים כמו שהיה אצל קורח ואחיתופל ו"חמישים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם" וכו' שהיו גדולי הדור ואמרו דברים הנשמעים מאוד הגיונים על פי התורה, ההלכה, והשכל, ומצד שני הצדיקים משה ודוד וכו' בכל הדורות מסתירים את עצמם בתכלית ההסתרה, עד שקשה לברר בין צדיק לרשע. ואמר ה"ישמח משה" מסאטמער שהוא ראה את עצמו באחד הגלגולים בעת המחלוקת של קרח ומשה ואע"פ שהוא היה צדיק וחכם גדול הוא לא ידע איזהו הצדיק ואיזהו הרשע, אם קרח או משה, לכן הוא חכה בצד עד שיברר האמת, ולא התערב במחלוקת, וזה היה מעלה גדולה שהוא לא הלך אחרי קורח. ואמר בגמרא שבת דף ל. שאע"פ שדוד המלך ביקש מהקב"ה לגלות האמת בעולם שהוא אינו חייב במעשה בת שבע, הקב"ה לא הסכים ואמר "בחייך איני מודיע בחיי שלמה בנך אני מודיע" ואז כשבנה שלמה את בית המקדש וביקש להכניס הארון לקודש הקדשים והיו שם כל הצדיקים שבדור ולא הצליחו לפתוח שערי קודש הקדשים עד ששלמה אמר "ה' אלקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך" אז "מיד נענה", והגמרא אומרת, "באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון," רק אז ידעו כל העם, כי עד אז ההסתרות והבלבולים היו גדולים. והיום כולם מאמינים ויודעים שמשה רבינו ודוד המלך הם קדושי עליון, כי זה עיקר ושורש יהדותנו, ואין מי שמהרהר אחריהם, כי "סוף כל סוף דבריהם חיים וקימים לעד ולנצח ודברי החולקים בטלים ומבטלים," וזה ראינו גם בזמננו שהרמב"ם, הרמח"ל, הבעש"ט, ועוד צדיקים, שבחייהם ביזו אותם חרפו אותם והחרימו אותם, ורק אח"כ כל ישראל קבלו אותם ולא נשאר שמץ מדעת החולקים, "כי שפת אמת תכון לעד" וכו'.