פרק
ז
"יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים..."
ספר
שיחות הר"ן עז
כָּל הָעוֹלָם מָלֵא מַחֲלוֹקוֹת הֵן בֵּין אֻמּוֹת
הָעוֹלָם וְכֵן בְּכָל עִיר וָעִיר וְכֵן בְּכָל בַּיִת וּבַיִת בֵּין הַשְּׁכֵנִים
וּבֵין כָּל אֶחָד עִם אִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵיתוֹ וּמְשָׁרְתָיו וּבָנָיו וְאֵין מִי
שֶׁיָּשִׂים עַל לִבּוֹ הַתַּכְלִית שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הָאָדָם מֵת כִּי הַיּוֹם
שֶׁעָבַר לא יִהְיֶה עוֹד וּבְכָל יוֹם הוּא מִתְקָרֵב לַמִּיתָה.
וְדַע שֶׁהַכּל אֶחָד שֶׁהַמַּחֲלקֶת
שֶׁבִּפְרָטִיּוּת בֵּין אִישׁ וּבֵיתוֹ וְכַיּוֹצֵא כַּנַּ"ל הוּא גַּם-כֵּן
מַמָּשׁ הַמַּחֲלקֶת שֶׁבֵּין הַמְּלָכִים וְהָאֻמּוֹת כִּי כָּל אֶחָד מֵאַנְשֵׁי
בֵּיתוֹ הוּא בְּחִינַת אֻמָּה מְיֻחֶדֶת וְהֵם מִתְגָּרִין זֶה עִם זֶה כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ
מִלְחָמוֹת בֵּין הָאֻמּוֹת וְגַם אֶפְשָׁר לְהַכִּיר כָּל אֶחָד מֵאֵיזֶה בְּחִינָה
שֶׁל אֻמָּה הוּא כִּי יָדוּעַ מִדּוֹת הָאֻמּוֹת, שֶׁזֶּה כַּעֲסָן וְרוֹצֵחַ וְכַיּוֹצֵא
וּכְמוֹ כֵן יְכוֹלִין לִמְצא בִּפְרָטִיּוּת בִּבְנֵי הַבַּיִת וַאֲפִלּוּ אִם אֶחָד
אֵינוֹ רוֹצֶה לָרִיב וְרוֹצֶה לֵישֵׁב בְּהַשְׁקֵט וְשַׁלְוָה עִם כָּל זֶה הוּא מֻכְרָח
לִהְיוֹת גַּם-כֵּן בְּתוֹךְ הַמַּחֲלקֶת וְהַמִּלְחָמוֹת כְּמוֹ שֶׁנִּמְצָא בֵּין
הַמִּלְחָמוֹת שֶׁבֵּין הַמְּלָכִים וְהָאֻמּוֹת שֶׁנִּמְצָא לִפְעָמִים אֵיזֶה אֻמָּה
שֶׁרוֹצָה לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה וְאֵין רוֹצָה שׁוּם מִלְחָמָה, אַדְּרַבָּא הָיְתָה
מְרֻצָּה לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַחֲבֵרוֹ כַּמָּה פְּעָמִים עִם כָּל זֶה חוֹטְפִין אוֹתָהּ
גַּם-כֵּן עַל כָּרְחָהּ בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה שֶׁזֶּה אוֹמֵר שֶׁיִּהְיֶה מִצִּדּוֹ
וְזֶה לְהֵפֶךְ עַד שֶׁנִּלְחָמִין עִמּוֹ גַּם-כֵּן כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ נִמְצָא בִּפְרָטִיּוּת
בְּמִלְחֲמוֹת הַבַּיִת הַנַּ"ל כִּי הָאָדָם בְּעַצְמוֹ הוּא עוֹלָם קָטָן וְנִכְלָל
בּוֹ כָּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ, מִכָּל-שֶׁכֵּן הָאָדָם וּבֵיתוֹ שֶׁנִּכְלָלִין בָּהֶם
כָּל הָאֻמּוֹת וְנִלְחָמִין וּמִתְגָּרִין זֶה בָּזֶה כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן לִפְעָמִים
כְּשֶׁאֶחָד יוֹשֵׁב לְבַדּוֹ בַּיַּעַר יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה מְשֻׁגָּע
וְזֶה נַעֲשֶׂה מֵחֲמַת שֶׁהוּא לְבַדּוֹ וְנִכְלָלִין בּוֹ לְבַד כָּל הָאֻמּוֹת,
וְהֵם מִתְגָּרִין זֶה בָּזֶה וְהוּא מֻכְרָח לְהִשְׁתַּנּוֹת בְּכָל פַּעַם לִבְחִינַת
אֻמָּה אַחֶרֶת כְּפִי הִתְגַּבְּרוּת אֻמָּה עַל אֻמָּה שֶׁהֵם כֻּלָּם נִכְלָלִין
בּוֹ לְבַדּוֹ וּמֵחֲמַת זֶה יָכוֹל לְהִשְׁתַּגֵּעַ לְגַמְרֵי מֵחֲמַת הִתְהַפְּכוּת
הַדֵּעוֹת שֶׁבּוֹ עַל-יְדֵי הִתְגָּרוּת הָאֻמּוֹת שֶׁנִּכְלָלִין בּוֹ לְבַדּוֹ כַּנַּ"ל
אֲבָל כְּשֶׁהוּא בְּיִשּׁוּב בֵּין אֲנָשִׁים יֵשׁ מָקוֹם לְהַמִּלְחָמָה לְהִתְפַּשֵּׁט
בְּכָל אֶחָד מֵהַבְּנֵי בַיִת אוֹ בֵּין הַשְּׁכֵנִים כַּנַּ"ל הַמַּחֲלקֶת
שֶׁבְּבֵית הַצַּדִּיק הוּא גַּם-כֵּן בְּחִינַת מִלְחֲמוֹת הָאֻמּוֹת כַּנַּ"ל
גַּם נִכְלָלִין שָׁם בְּחִינַת מִלְחֲמוֹת הַשְּׁבָטִים שֶׁהָיוּ נִלְחָמִין זֶה עַל
זֶה; אֶפְרַיִם עַל יְהוּדָה וְכַיּוֹצֵא וּכְשֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ
אָז יִתְבַּטֵּל כָּל מִינֵי מַחֲלקֶת וְיִהְיֶה שָׁלוֹם גָּדוֹל בָּעוֹלָם כְּמוֹ
שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה יא-ט): "לא יָרֵעוּ וְלא יַשְׁחִיתוּ" וְכוּ':[1]
שיח
שרפי קודש א סז
אָמַר:
"מָשִׁיחַ יִכְבּשׁ אֶת כָּל הָעוֹלָם לְלא יְרִיַּת כַּדּוּר נֶפֶץ אֶחָד",
"מָשִׁיחַ וֶועט אָפּ נֶעמֶען דִּי וֶועלְט אָן קֵיין שָׁאס פִּילְוֶער"
ספר
שיחות הר"ן קכו
לֵיל
מוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁל שַׁבָּת תְּשׁוּבָה שְׁנַת תק"ע לפ"ק דִּבְּרוּ מִמָּשִׁיחַ
כִּי הָיָה מְפֻרְסָם שֶׁאָמְרוּ שֶׁבְּשָׁנָה זוֹ יָבוֹא וְדַעְתּוֹ לא הָיְתָה נוֹטָה
לָזֶה וְאָמַר אָז שֶׁקּדֶם שֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ לא אֶחָד יִהְיֶה שֶׁיִּצְעַק עַל
אֱמוּנָה כִּי כַּמָּה צַדִּיקִים שֶׁיִּהְיוּ אָז יִהְיוּ צוֹעֲקִים בְּקוֹל גָּדוֹל
עַל אֱמוּנָה כָּמוֹנִי הַיּוֹם עַד שֶׁיִּהְיֶה נִחָר גְּרוֹנָם (שֶׁקּוֹרִין בִּלְשׁוֹן
אַשְׁכְּנַז אֵיין רַאסִין דִּיא קֵיילִי) וְלא יוֹעִיל וּמַה שֶּׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה
ד-ג): "כָּל הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלָיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֵר
לוֹ" וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בָּבָא בַּתְרָא עה:): שֶׁיּאמְרוּ
לִפְנֵי הַצַּדִּיקִים קָדוֹשׁ, הוּא כִּפְשׁוּטוֹ כִּי בְּוַדַּאי הַצַּדִּיקִים שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ
אָז וְיִתְחַזְּקוּ וְיִשָּׁאֲרוּ בֶּאֱמוּנָתָם הַקְּדוֹשָׁה יִהְיוּ רְאוּיִים לוֹמַר
לִפְנֵיהֶם אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִזֶּה מֵאַחַר שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ קַיָּמִים בֶּאֱמוּנָה
וְלא יַנִּיחוּ עַצְמָם לִפּל וְלִטְעוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, אַחַר הָעוֹלָם וְיִהְיֶה
כַּמָּה מְפֻרְסָמִים וּמַנְהִיגִים שֶׁל שֶׁקֶר. וְאֵין סָפֵק שֶׁלּא יִמָּצֵא
אָז קִבּוּץ כָּמוֹנוּ הַיּוֹם שֶׁנִּמְצָאִים כַּמָּה בְּנֵי אָדָם שֶׁמִּתְקַבְּצִים
יַחַד שֶׁחֲפֵצִים בֶּאֱמֶת לִשְׁמעַ דְּבַר ה' וְאַף-עַל-פִּי שֶׁיִּהְיֶה אָז אֵיזֶה
כְּשֵׁרִים בַּדּוֹר אַךְ יִהְיוּ מְפֻזָּרִים[2].
עָנָה וְאָמַר "כְּתֹב זאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר" לְמַעַן יֵדְעוּ בַּיָּמִים
הַבָּאִים שֶׁכְּבָר הָיָה מִי שֶׁיָּדַע זאת מִקּדֶם וְיֵדְעוּ לְהִתְחַזֵּק בָּאֱמוּנָה
בּוֹ יִתְבָּרַךְ וּבְצַדִּיקָיו הָאֲמִתִּיִּים:
ספר
תפארת שלמה - פרשת בשלח
וישובו
ויחנו לפני פי החירות. פרש"י להגיד שבחן של ישראל כו' אלא אמרו אין לנו אלא דברי
בן עמרם. לכאורה למה לא אמרו אלא דברי משה מה זה שהזכירו בשם אביו בן עמרם. אמנם כתיב
(שמות יד, לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו וכן אמרו ז"ל (מכילתא בשלח יד, טו) כדאי
הם וזכות אבותיהם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם הים. דהנה ידוע שבזכות האמונה
נגאלו ממצרים ובפרט בים הוצרכו להתחזק יותר באמונה גדולה עד מאד. והנה במ"ח דברים
שהתורה נקנית בהם נאמר (אבות ו, ו) באמונת חכמים. ושורש אמונת חכמים להאמין בדבריהם
של צדיקי הדור אשר רוח ה' נוססה בם וכל הענין שיאמרו ויעצוהו אף בדבר הרשות ואף שהוא
נגד השכל הפשוט ואף כי יאמר שאינו מפי ה' כמו הנביא. כי בזה חכם עדיף מנביא. כי הנביא
אשר ידבר דבר בשם ה' כה אמר ה' אינו שייך האמונה בו זולת בדבר ה' אשר דבר ויאמינו בקול
ה' ע"י נביאו. אבל אמונת חכמים הוא האמונה בדברי החכם עצמו אף שהוא נגד השכל
ולא מפי ה' אעפ"כ נהנין ממנו עצה ותושיה וכאשר יגזר אומר כן יקום בכל דבריו
גם בדברי עוה"ז ועצות אנשים בעוה"ז במו"מ וכיוצא. ובדרך הזה יהיה
הגאולה ב"ב כימי צאתך מאמ"צ (מיכה ז, טו) ומי שאינו מאמין בכל זה הנה הוא
מעכב הגאולה וגורם גלות כו' ע"כ כאשר הוצרכו בנ"י לעבור כו' לזכות לגאולה
על ידי דרכי האמונה נתן הש"י להם ע"י משה הנסיון שלא ע"ד השכל הישר
ויצום משרע"ה וישובו ויחנו וגו' אשר לכאו' נראה דבר זה זר בעיניהם. כי איך נתקרב
אל רודפינו. אעפ"כ נתחזקו ישראל באמונתם ואמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם. ר"ל
דברי בן עמרם אע"פ שאינו משה רבן של כל הנביאים ואף אם יאמר דבר זה מלבו ולא על
פי נבואה נשמע לו וזהו ויאמינו בה' ובמשה עבדו בשתי האמונות האלו עברו וזכו לקריעת
ים סוף לנס הגדול הזה השייך לקבלת התורה וגם שם נאמר (שמות יט, ט) וגם בך יאמינו לעולם.
בעל
הטורים שמות יד:לא
ויאמינו
בה' ובמשה עבדו: ב' במסורה. וידבר העם באלקים ובמשה (במדבר כא, ה). לומר לך החולק על
רבו כחולק על השכינה והמאמין בדברי חכמים כמאמין בשכינה[3].
ספר
שיחות הר"ן לה
וְאָמַר: שֶׁהוֹלֵךְ אֶפִּיקוֹרְסוּת[4] גָּדוֹל
עַל הָעוֹלָם וְכֵן סִפֵּר כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהוֹלֵךְ וְנִמְשָׁךְ אֶפִּיקוֹרְסוּת
גָּדוֹל בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים בָּעוֹלָם אַשְׁרֵי מִי שֶׁיַּחֲזִיק עַצְמוֹ
בֶּאֱמוּנָה בְּאֵלּוּ הָעִתִּים וְאָמַר: אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל כְּלָל מַה
שֶּׁהוּא מְסַפֵּר זאת, שֶׁיִּהְיֶה אֶפִּיקוֹרְסוּת בָּעוֹלָם וְשֶׁצְּרִיכִין לְהִתְחַזֵּק
עַצְמוֹ בֶּאֱמוּנָה, כִּי אַף-עַל- פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר זאת אַף-עַל-פִּי-כֵן מִתְגַּבֶּרֶת
הָאֶפִּיקוֹרְסוּת וְהַבִּלְבּוּלִים, כִּי הֲלא גַּם דָּנִיֵּאל וְכַיּוֹצֵא הוֹדִיעוּ
מִקּדֶם, שֶׁקּדֶם שֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ, יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ
רַבִּים, "וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְהַמַּשְׁכִּילִים יָבִינוּ" וְכוּ'
(דָּנִיֵּאל י"ב י) וְאִם- כֵּן מֵאַחַר שֶׁהוֹדִיעַ מִקּדֶם שֶׁזֶּה יִהְיֶה
הַנִּסָּיוֹן קדֶם בִּיאַת מָשִׁיחַ שֶׁיִּתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ
רַבִּים בֶּאֱמוּנָה, וּמִי שֶׁיִּזְכֶּה לַעֲמד בַּנִּסָּיוֹן וְיִשָּׁאֵר קַיָּם
בֶּאֱמוּנָתוֹ-אַשְׁרֵי לוֹ וְיִזְכֶּה לְכָל טוּב הַמְעֻתָּד לָבוֹא לָנוּ בִּמְהֵרָה
בְּיָמֵינוּ אֲשֶׁר נִבְּאוּ עֲלֵיהֶם כָּל נְבִיאֵינוּ וַחֲכָמֵינוּ מִקּדֶם, וְאִם-
כֵּן הָיָה רָאוּי שֶׁכָּל אֶחָד יַשְׂכִּיל וְיָחוֹס עַל עַצְמוֹ לִשָּׁאֵר קַיָּם
חָזָק בֶּאֱמוּנָתוֹ, וְלא יִהְיֶה לוֹ עוֹד שׁוּם נִסָּיוֹן וְצֵרוּף כְּלָל מֵאַחַר
שֶׁכְּבָר הוֹדִיעוּ זאת מִקּדֶם וּבֶאֱמֶת אַף-עַל-פִּי-כֵן אַף-עַל-פִּי שֶׁהוֹדִיעוּ
זאת מִקּדֶם אַף-עַל-פִּי-כֵן יִהְיֶה נִסָּיוֹן גָּדוֹל וְרַבִּים יַרְשִׁיעוּ כְּמוֹ
שֶׁכָּתוּב "וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים" (דָּנִיֵּאל י"ב-י), אַךְ
אַף-עַל-פִּי-כֵן אֲנִי מוֹדִיעַ זאת מִקּדֶם בִּשְׁבִיל אוֹתָן מְעַט הַכְּשֵׁרִים
שֶׁיְּחַזְּקוּ עַצְמָן בֶּאֱמוּנָתָן, וּבְוַדַּאי יִהְיֶה לָהֶם מִלְחָמוֹת גְּדוֹלוֹת
בְּדַעְתָּן, לְמַעַן יִהְיֶה לָהֶם לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וְהִתְחַזְּקוּת וְהִתְאַמְּצוּת
יוֹתֵר כְּשֶׁיִּרְאוּ שֶׁכְּבָר דִּבְּרוּ מִזֶּה מִקּדֶם:
ספר שיחות הר"ן רכ
פעם
אחת אמר לאחד: אגלה לך סוד, שיהיה אפיקורסות גדול בעולם. כי מלמעלה יבוא אפיקורסות
בעולם בשביל נסיון. ואני יודע שאנשים שלי גם בלא זה יתחזקו באמונה באמת וישארו קימים
באמונתם, אך אני מגלה לך זאת כדי שיתחזקו יותר כשיראו שדברו מזה מקדם. וכדברים האלה
נשמע מפיו הקדוש כמה פעמים. והיה מתאנח מאד על זה ואמר: אוי, איך יוכלו לעמד אנשים
מועטים נגד כל העולם:
שיח
שרפי קודש א ס"ז
רבינו
הזהיר תמיד שעתיד לבוא גל של כפירה שיציף את העולם אפילו אנשים בעלי אמונה תמימה יהיה
קשה להם לעמוד בנסיון כשיעבור עליהם גל אחר גל של אפיקורסות, מלחמת גוג ומגוג לא תהיה
מלחמת הגוף (ראה אסתר רבה ז'-כ"ג).
שאל
אביך ויגדך חלק ב' דף נז
[בעת
מלחמת עולם הראשונה החפץ חיים אמר] כי תהיה מלחמת עולם שניה שכנגד מלחמת עולם
הראשונה תיראה כמו משחק, ותהיה מלחמה שלישית שכנגדה מלחמת העולם השניה תיראה כמו
משחק, והסביר ר' יחזקאל לונשטין זצ"ל שהחפץ חיים התכוון בעיקר לכך שיהיה חושך
באמונה וכו', ואנחנו נמצאים כעת בעיצומה של המלחמה הזו בהשתלשלות הסתר הפנים הזה
ממלחמה למלחמה, שולחים גם קצת רובים, אבל לא זה הוא העיקר של המלחמה[5]...
אור יחזקאל חלק ז' דף שטו (ר' יחזקאל לונשטין)
האמונה
בגאולה העתידה מעיקרי חובתנו. ולא רק אמונה גרידא אלא כתב הרמב"ם (מלכים פי"א
ה"א) חייב לעמוד ולחכות לביאת המשיח, וכל שאינו מחכה הרי הוא כופר, ואף שכל כלל
ישראל מאמינים ומכירים בביאת המשיח, מ"מ חייב לחכות ולצפות למעשה, וכל המרפה מהציפיה
אף לשעה קלה הרי אינו מאמין.
בשעה שאדם מצפה באמת ובתמים לביאת מלך המשיח, היה כל מקרה שקורה בעולם
ויש לו איזה רמז או שייכות לגאולה מעוררו ומביאו לידי מחשבה אולי כבר המלך המשיח
בפתח, הטעם שאין רואים את סימני הגאולה מפני שאינם חושבים
ומהרהרים כלל בביאתו. זכורני האיך החפץ חיים זצ"ל היה מחכה ותולה כל דבר
בסיבות הגאולה.
אור
יחזקאל חלק ג' דף שח
וכבר
כתב הרמב"ם (מלכים פי"א ה"א) שכל שאין מחכה לו בכל יום שיבוא הרי זה
ככופר בכל התורה כולה. ובפרט בזמנינו שלא רק צריך לחכות ולקוות למלך המשיח אלא עלינו
לידע כי באו כבר ימות המשיח. ומפורש הוא בנביא (דניאל יב) "בעת ההיא יעמוד
מיכאל השר הגדול והיתה עת צרה שלא נהייתה מהיות גוי עד העת ההיא" –הסימן לימות
המשיח הוא עת צרה, ומה לנו יותר עת צרה מזמנינו ששלח הקב"ה מזיקין על הארץ ושרויה
מיתה בעולם וכל העולם כולו בפחד מיתה מפני המזיקין שבעולם, ובפרט כל המחלות והפגעים
שרואים אנו בעינינו...[6]
פירוש
המאירי לספר תהלים קכו:א
שיר
המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים: שלא נתיאש מן הישועה, אבל דעתנו ולבנו
עליה תמיד, ואמר שבעודנו בגלות אנחנו כחולמים ענין הגאולה, כלומר שלבנו ודעתנו
עליה עד שמרוב השתקע דמיוננו עליה אנחנו חולמים ענינה.
קונטרס
מי ירפא לך – דף צב
"גאולה", המדרגה
של גאולה צריך להיות "אור אחר לגמרי" מוכרחים תשוקות של כל הדורות, מוכרחים
לב, מוכרחים בקשות, וכמו שרואים במצרים אלה שלא השתוקקו במצרים לצאת ולהגאל מתו
ב-3 ימי האפלה, "וחמשים עלו" 4/5 מכלל ישראל שלא השתוקקו לגאולה מתו בחושך. וכך יהיה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו
נפלאות" כל מה שהיה בגאולה ראשונה מוכרח להיות באחרונה וכך יהיה ומוכרחים
"תשוקות עצומות בלי גבול" גוואלד! ההתגברות של חושך הגלות היא עיכוב לתקן
אותנו יותר! הקב"ה רוצה "בקשות "תחנונים" "בכי" בעל
הבית דוחק משום שח"ו כאשר הכל טוב - אז יורדת התשוקה ושוכחים ולכן בעה"ב
"דוחק" כדי לעורר את הציפיה את הבקשה את תחנוני הגאולה לירושלים לביהמ"ק
לכבוד ה' יתברך
רמב"ם
הלכות מלכים פרק יא א,ג
וכל
מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה
ובמשה רבינו...
...ואל
יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים
וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא
כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו[7]
שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא
אות ולא מופת.
[1] אפשר לומר שזה אחד
מהדרכים שהצדיק מביא שלום וגאולה לעולם, והוא יכול לבטל מלחמת עולם ע"י שהוא
מכוון בכל אחד איזה אומה הוא, ועושה מלחמות ומריבות בין כולם ואח"כ עושה שלום.
והכל כמו הצגת מיקי מאוס, כדי לבטל את גזירת המלחמות בעולם ולהביא את הגאולה. ומי
שממשיך את המלחמות בזמן שהצדיק משתדל לעשות שלום, הוא מונע לצדיק לגמור את פעולתו,
וזה גורם צער גדול לצדיק, וגורם לו לגמור את התיקון בדרכים יותר קשים – גלות, ביזיונות,
וירידתו להילחם ישר עם הקליפות כנ"ל, אבל אם היה לנו ביטול אמיתי לצדיק
והיינו שומעים לו בכל דבר אפילו אם זה הפוך על הפוך, והפוך ממה שהוא אמר רגע לפני
זה, וכל פעם הדיבורים משתנים, פעם להילחם ופעם לעשות שלום, פעם קדימה ופעם אחורה
וכו', היינו יכולים לגמור את כל התיקון מיד.
ועוונותינו גרמו כל זה, כנלע"ד. וזה היה הניסיון של עם ישראל בקריעת ים סוף כמו
שהבאנו אחרי זה בספר תפארת שלמה, היינו להאמין במשה אע"פ שהוא אומר הפוך על הפוך
ודברים שהם נגד השכל.
[2] ואם אתה רואה קיבוץ גדול כזה של עובדי ה' באמת ופתאום
באה רוח סערה ומתחילה לפרק אותו מכל הכיוונים, אל תיבהל, כי זה סימן שהגאולה קרובה
מאוד, ואעפ"כ המעט הנשאר לפליטה ועמדו באמונתם צריכים עכ"פ להתחזק ביחד כמה
שאפשר, כי הזוהר (זוהר חדש נח דף ל) אומר שדווקא ע"י קהילה אחת המתחזקת ביחד בעבודת
ה' תבא הגאולה ב"ב (עיין לעיל הערה 9 ופירוש רש"י ומהרש"א על פסוק
"ועוד בא עשיריה ושבה והיתה לבער").
[4] עיין לעיל עמ' יב מגמ' סנהדרין ורש"י ר"ה
שאפיקורוס פירושו המבזה תלמיד חכם, כי מי שאינו מאמין בתורה ומצות נקרא כופר, וזה
ענין אחר כמובא במשנה שם פרק חלק, "האומר אין תורה מן השמים, ואפיקורוס, "היינו
שני דברים, כמבואר בגמרא שם דף צט ע"א וע"ב ע"ש.
[5] כבר הסברנו לעיל שמה שאנחנו רואים מלחמות בעולם שהם
סימנים לביאת המשיח, ש"מלכיות מתגרות אלו באלו," וש"מתקבצים כל
הגוים להילחם על ישראל," כל זה הוא רק התפשטות המלחמה העיקרית מה שקורה בתוך
עם ישראל, האפיקורסות והמחלוקת שמתפשטת בין השומרי תורה ומצוות.
[6] ובפרט היום שהתקיים
בעינינו כל הסימנים האלה ביתר שאת וגם התקיים קטיגוריא בתלמידי חכמים שעל זה נאמר
"אין לך קץ מגולה מזה" (כמבואר בסנהדרין צח. המובא לעיל עמ' ח ע"ש).
[7] עיין ראב"ד, ורדב"ז, ומגדל עוז שם, שבאמת
הרבה חכמים חלקו על בן כוזיבא, ונראה לפי הבבלי שהוא נהרג ע"י החכמים האלו, ואע"פ
שהרבה חלקו עליו, רבי עקיבא האמין בו עד שנהרג. (עיין לקמן שרבי עקיבא היה נשמת משיח
בן יוסף, ולכן הוא נהרג, וי"ל שהוא חשב שבן כוזיבא היה משיח בן דוד ומשיח בן דוד
אין סופו ליהרג (כמו שנביא בסמוך מהרמב"ן), וכיון שראה ר"ע שבן כוזיבא נהרג
התברר האמת שהוא אינו מב"ד). ולא הפריע לו כלל מה ששאר החכמים חלקו עליו כי הוא
ידע שעל משיח בן דוד תהיה מחלוקת גדולה כמו שהיתה על דוד עצמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה