ספר
ליקוטי מוהר"ן סימן נז
כְּמוֹ
כֵן הַתּוֹרָה שֶׁהִיא רְפוּאָה לְכָל דָּבָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּלְכָל בְּשָֹרוֹ
מַרְפֵּא". אֵין מִי שֶׁיּוֹדֵעַ אוֹתָהּ, כִּי אִם חַכְמֵי הַדּוֹר, כִּי נִמְסְרָה
לָהֶם לְדָרְשָׁהּ בִּשְׁלשׁ עֶשְֹרֵה מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן. אֲבָל
מֵהַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ אִי אֶפְשָׁר לֵידַע דָּבָר, כִּי אִם עַל פִּי חַכְמֵי הַדּוֹר
שֶׁהֵם מְפָרְשִׁים אוֹתָהּ. כִּי הַתּוֹרָה עֲנִיָּה בִּמְקוֹמָהּ וַעֲשִׁירָה בְּמָקוֹם
אַחֵר, וְהַחֲכָמִים מְלַקְּטִין וּמְעָרְבִין וּמַרְכִּיבִין אֶת הַתּוֹרָה וְדוֹרְשִׁין
אוֹתָהּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בִּשְׁלשׁ עֶשְֹרֵה מִדּוֹת. וְהֵם גּוֹרְעִין וּמוֹסִיפִין
וְדוֹרְשִׁין (בָּבָא בַּתְרָא קי"א:), וְאַף שֶׁכָּתוּב בְּהַתּוֹרָה כָּךְ,
הֵם גּוֹרְעִים מִמֶּנָּה אוֹת אוֹ תֵּבָה, וּבְמָקוֹם אַחֵר מוֹסִיפִין, וּבָזֶה דּוֹרְשִׁין
אוֹתָהּ, כְּפִי מַה שֶּׁיּוֹדְעִין, כְּמוֹ שֶׁנִּמְסְרָה לָהֶם. וְעַל כֵּן כְּשֶׁפּוֹגֵם
בִּכְבוֹד תַּלְמִיד חָכָם, אֵין רְפוּאָה לְמַכָּתוֹ. כִּי עִקַּר כֹּחַ הָרְפוּאָה
שֶׁמְּקַבְּלִין מֵהַתּוֹרָה, אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל כִּי אִם עַל יְדֵי חַכְמֵי הַדּוֹר,
כִּי לָהֶם נִמְסְרָה לִדְרשׁ, וְהֵם יוֹדְעִים לְהַרְכִּיב אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל,
שֶׁזֶּה עִקַּר כֹּחַ הָרְפוּאָה כַּנַּ"ל, כִּי כָּל הָעֲשָֹבִים מְקַבְּלִים
כֹּחַ מֵהַתּוֹרָה כַּמְבֹאָר לְעֵיל. וְעִקַּר כֹּחָם לְרַפְּאוֹת, הוּא עַל יְדֵי
הַהַרְכָּבָה כַּנַּ"ל. עַל כֵּן הָעִקָּר תָּלוּי בְּחַכְמֵי הַדּוֹר, שֶׁעַל
יְדֵי שֶׁהֵם יוֹדְעִים לִדְרשׁ אֶת הַתּוֹרָה, וּלְהַרְכִּיב אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה
כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה מְקַבְּלִין כֹּחַ כָּל הַהַרְכָּבוֹת שֶׁל כָּל הָעֲשָֹבִים,
שֶׁמְּקַבְּלִים כֹּחַ מֵהַתּוֹרָה:
עַל כֵּן הָעִקָּר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֱמוּנַת חֲכָמִים, וּלְהִזָּהֵר בִּכְבוֹדָם,
לִירָא מֵהֶם מְאֹד. וְאַף אִם נִרְאֶה לוֹ מֵהֶם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְפֹרָשׁ בְּהַתּוֹרָה
כָּךְ לְפִי דַּעְתּוֹ, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁהֵם עוֹשִֹים, חַס וְשָׁלוֹם, כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה,
הוּא צָרִיךְ לְהַאֲמִין שֶׁבְּוַדַּאי הֵם עוֹשִֹים נְכוֹנָה עַל פִּי הַתּוֹרָה,
כִּי הַתּוֹרָה נִמְסְרָה לָהֶם. כְּגוֹן שֶׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁמְּפֹרָשׁ
בַּתּוֹרָה: "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ", (דְּבָרִים כ"ה) וְהֵם אָמְרוּ:
'שְׁלשִׁים וְתֵשַׁע מַלְקוֹת דַּוְקָא' (מַכּוֹת כ"ב: עַיֵּן שָׁם). כִּי הֵם
יוֹדְעִים עַל פִּי הַדְּרָשׁוֹת וְהַמִּדּוֹת, כְּפִי מַה שֶּׁנִּמְסַר לָהֶם, שֶׁצָּרִיךְ
דַּוְקָא שְׁלשִׁים וְתֵשַׁע מַלְקוֹת. עַל כֵּן צָרִיךְ לְהַאֲמִין בַּחֲכָמִים,
וּלְהַשְׁלִיךְ שִֹכְלוֹ וְדַעְתּוֹ[1],
רַק לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם, כִּי לָהֶם נִמְסְרָה הַתּוֹרָה לְדָרְשָׁהּ כַּנַּ"ל:
[1] עיין מכתב מאליהו
חלק ד עמ' 269 שאסור לסמוך על השכל והחוש כלל נגד דעת החכמים וז"ל, "אכן
אם ידמה האדם 'הלא גם אני מבין, ואם גם רבי גדול ממני, אבל גם אני יכול להבחין אם
הצדק אתו, והפעם אני רואה קושיא גדולה עליו וגם כי טועה הוא' וכדומה, אז פוגם הוא
באמונת חכמים ונוגע בשורשו של המתכבד בקלון חברו אשר ממנו נובע לשון הרע"
ע"ש, ועיין שם חלק א עמ' 75 מכתב בדבר אמונת חכמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה