ספר הכתב מבין האילנות פרק ג - עמוד י - יא

פרק ג

"וזה עיקר חבלי משיח"

ספר פעולת הצדיק עמ' תקז הערה ר'

פעם אחת דיבר ר' נתן מהמגלת סתרים ענה ואמר: "מלחמת גוג ומגוג אינה נזכרת במגלת סתרים, משמע, שתהיה אפיקורסות בעולם, וזה יהיה גודל הנסיון שלנו ושל משיח, כי כל מרירות הצרות והיסורין, שעוברים על כל אחד, הוא רק מהסתרת אורו יתברך, שעל ידי זה באים לידי מלחמות ומחלוקת בכלליות ובפרטיות ובפרטי פרטיות. כי האמונה, שהאדם מאמין בתמימות ובפשיטות, שאין שום מציאות בלעדו יתברך, וכל דבר קטן או גדול אף היסורין, שמצער אותו בעל בחירה, הן בגשמיות, שרודף אחר פרנסתו ויורד לאמנותו ולוקח הסוחרים והקונים שלו, והן ברוחניות מה שעוברות עליו ירידות ונפילות והשלכות וכו'. וכשמאמין, שגם שם בכלליות ובפרטיות גנוז אלופו של עולם רצונו יתברך, ואם לא שיצא  ממנו יתברך, אי אפשר לשום בריה ונברא, שיצער אותו לא בדבר גדול ולא בדבר קטן, ומקבל הכל בשמחה ובלב רחב – אז אצלו מאירה כבר הארת הגאלה. אך להפוך: זה עיקר מלחמת גוג ומגוג, שאחד מתנשא על חברו ורוצה לבלעו חיים, כעין שאמרו חז"ל (ברכות נג:): "והמתנשא" – זו מלחמת גוג ומגוג, שאחד מתנשא על חברו, שזה סובב ובא מכפירות ואפיקורסות, שאינו מאמין, שאלופו של עולם בכל תנועה ותנועה. וכן מזה באות המריבות והמחלוקות בביתו של אדם, ואין לו מנוחה בבית. הכל לכל שכופר באלופו של עולם. ועל כן אמרו חז"ל (שמות רבה פרשת שמות) קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם ממלחמת גוג ומגוג. וכנ"ל, כי הכל בא מכפירות, שכופר במציאותו יתברך רחמנא לצלן. ועל כן בכל דור ודור, כשיש קטרוגיא גדולה בין ישראל, ומתרבית הכפירות – תדע, שמשיח הוא כבר מוכן להתגלות, רק הכפירות והאפיקורסות מכסות ומעלימות אותו. וכעין שאמרו חז"ל (סנהדרין צד.): בקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיה משיח, וסנחריב גוג ומגוג. היינו בכל דור ודור זה לעמת זה; לעמת מלך המשיח, שהוא מדריגת גלוי נעם האמונה הקדושה, יש גוג ומגוג, שהן הכפירות והליצנות כנגדו, כי עיקרו של מלך המשיח יהיה להאיר ולגלות אורו יתברך, כמו שאמרו חז"ל (מדרש רבה פרשת בראשית פרשה א') 'ונהורא עמה שרא' (דניאל ב:כב) – זה מלך המשיח, עיין שם. ועל כן לא בחינם הרעיש רבנו ז"ל מאד מאד על ענין האמונה הקדושה ולהתרחק מספרי חקירות, אפילו אלו שחברו גדולי ישראל, כי עיקר היהדות הוא בתמימות ובפשיטות גמורה בלי שום חכמות וחקירות כלל... ועין בלקוטי הלכות גלוח, הלכה ג', שמבאר שם אשר אי אפשר להתקרב ולהכנס אל שום קדושה, לשום השגה ולשום ידיעה בהשם יתברך כי אם על ידי האמונה הקדושה. וכל המלחמות וכל הנסיונות, שיש לאדם בעבודת השם יתברך, אי אפשר לנצח שום מלחמה ולעמד בנסיון כי אם על ידי האמונה הקדושה, כמו שמובא בתקוני זהר: ודוד, כד הווה עאל בקרבא, לא אתרחיץ אלא בה' (ודוד, כשהיה פותח בקרב לא היה בוטח אלא בהשם יתברך), כמו שנאמר (תהלים כז:ג): "אם תחנה עלי מחנה, לא יירא לבי. אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח"; היינו שעיקר בטחונו ותקותו היה באמונה, שנקראת זאת; דהיינו שהיה יודע, שהוא חזק בהאמונה בהשם יתברך – ועל כן הוא חזק, שבודאי יעמד נגד כל המחנות והמלחמות של היצר הרע והסטרא אחרא, כי בודאי יוכל לנצחם ולשברם, מאחר שיש לו אמונה חזקה בהשם יתברך וכו'. כי עיקר הוא האמונה, כי האמונה היא ההתחלה והשער והפתח להכנס אליו יתברך ולהשיג אלקות. ואמונה היא הסוף והתכלית של כל הידיעות וההשגות בחינת תכלית הידיעה, שלא נדע, שזהו סוד האמונה הקדושה. תכלית של כל התכליתות לידע ולהבין ולהשיג, שאי אפשר לידע כלל, רק להאמין בו יתברך בתמימות ובפשיטות גמורה בלי שום חכמות והשכלות של הבל, כי ההתחלה היא האמונה, והסוף הוא האמונה. וכל מה שאדם בא להשגה יותר גדולה, עיקר תכלית ההשגה והמוח הוא, שיזכה לבוא לידי אמונה יותר מבוררת ומזככת. כי באמת על פי חכמות אי אפשר להשיגו יתברך כלל, כי יוכל לתעות בחכמתו, כדרך שנבוכו המחקרים, רחמנא לצלן, עד שבאו לאפיקורסות גמורה על ידי טעות חכמתם המוטעת והמשבשת והנבוכה. ועל כן העיקר הוא האמונה הקדושה. אבל צריכין להחיות בכל פעם את האמונה הקדושה בהארה ובנועם ובזיו חדש, וזה נעשה על ידי הצדיקים האמתיים שבכל דור, שיש בהם התנוצצות מלך המשיח, כי הם המכניסים ומאירים בנו את האמונה האמתית בו יתברך. וכל התורות וההשגות, שהם מחדשין ומשיגין, הכל לכל להכניס ולגלות בנו את אמתת מציאותו יתברך, שגם אנחנו נזכה להשיג ולחדש שכלנו בנועם ערבות זיו האמונה הקדושה. אשר נועם, ערבות, מתיקות, התנוצצות אחת מניצוצי האמונה הקדושה, אי אפשר לשער ולספר כלל, וכדאי לסבל כל היסורין שבעולם ולשבר כל התאוות ולהתיגע ולטרח בעבודת השם יתברך בכל הטרחות והיגיעות ובמסירות נפש ממש בשביל ערבת נעימות התנוצצות אחת. אשרי הזוכה לרדף אחריו יתברך! אבל אל זה אי אפשר להגיע כי אם על ידי הצדיקים האמתיים שהם התנוצצות מלך המשיח. אבל זה לעמת זה: יש מלחמת גוג ומגוג, שהם כלל המחלוקת והקטרוגיא, שיש על הצדיקים האמתיים האלו המגלים אמתת מציאותו יתברך, כי רוצים לבלע אותם חיים, רחמנא לצלן, ומדברים עליהם כל דבר אסור ומתלוצצים מהם מאד – ועל ידי זה מרחקים את נשמות ישראל מהם. ועל ידי זה מאריכים את הגלות המרה, רחמנא לצלן. ועל כן אוי להם! ואוי לנפשם של אלו, שיש להם חלק במחלוקת ובמריבות על הצדיקים האמתיים, שמגלים אמתת מציאותו יתברך, כי הם העזי פנים שבדור, פני הכלב, חיילי גוג ומגוג המסתירים את האמת, והם הרשעים שבדור כמאמרם ז"ל (בבא מציעא פג:): מדחציף כלי האי, שמע מינה, דרשיעא הוא (כיון שהוא חצוף כל כך, זו ראיה שהוא רשע). ואמרו במדרש (במדבר רבה  יח:י): מי שהוא עז פנים ואינו מתבייש ממי שגדול ממנו, ומי שהוא בעל מחלוקת – הרי הוא רשע מרשע, רחמנא לצלן, עין שם. ואם היית יודע, אהובי, אחי, מה שכתוב במגלת סתרים אודות אלו חיילי גוג ומגוג הנ"ל המסתירים את האמת, היית נבהל ונפחד ונופל על פניך מרב בהלה ופחד, מי ומה ואיך נתארכה הגלות המרה הזו. וכבר אמרו בירושלמי (פרק ב', הלכה א'): חציפא נצח לכשירא (החצוף מנצח את הכשר), והכל בשביל הבחירה והנסיון, עד עת בוא דברו יתברך. על כל פנים איך שהוא, אהובי, אחי, אתה ברח לך ממחלוקת וממריבות ואל תתערב, ואל יהיה לך שום חלק באיזו מחלוקת ומריבות וליצנות על הצדיקים האמתיים, כי לא תדע מה יולד יום וכו'. ולא תדע על מי ועל מה אתה חולק ומתלוצץ. ואף שירצו להסית אותך, כי הוא מצוה לרדוף את הכשרים, אתה, אהובי! אחי! חוסה על נפשך! וברח לך ממצוות כאלו, כי מרה תהיה באחריתך, ולהפוך; אם תעזור לצדיקים האמתיים, תקרב את הגאלה ותזכה לכל הטובות המוכנות לחיילי בית דוד[1].

---

[1] להיות מחיילי בית דוד זה לא נקרא להילחם נגד החולקים אפילו לא להתווכח איתם בדיבורים, אלא להיות מחיילי הצדיק זה להצטרף בצער של הצדיק ובביזיונות של הצדיק (עיין בראשית חכמה שהבאנו בעמ' לח), ע"י שמקיימים העצות של הצדיק בתמימות ופשטות, ובמסירות נפש, שמירת עיניים, שמירת הברית, קדושה, חצות, תפילה בניגונים, התבודדות וכו' וכו' וכמו שמתחיל השו"ע (או"ח א:א) "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת", ולהיות ביחד עם הצדיק או עם אנשיו האמתיים, ולא להתבייש להיקרא על שם הצדיק. אבל מי יכול לחגור את מתניו וללחם מלחמה שלא הצטווה עליו, ומי יודע אם זה לא רק רוח רעה שעובר על החולק כענין שאול המלך, וכראינו בחלום של רבינו שבסוף כל התלמידים חזרו ואדרבא על ידיהם התפרסם גדולת הצדיק בעולם, ועל זה אמר דוד, "איך לא יראת לשלח ידך לשחת את משיח ה" (שמואל ב א:יד), כי האור של דוד היה צריך להתגלות בעולם דווקא ע"י שאול המלך. אלא לקיים מה שרבינו אומר בתורה רנ"א וז"ל "למסור המלחמה לה' שה' ילחם המלחמה. וזה בחינת שתיקה, היינו שצריך לשתוק להם רק לסמוך על ה' שהוא ילחם בשבילנו, בחינת 'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון'" ע"ש. ושהעיקר יהיה תפילות וצעקות לה' כמו שרבינו אומר בתורה ב' "עיקר כלי זינו של משיח הוא תפילה ותחנונים." עכ"פ אלו שנפלו לחכמות של אפיקורסות (אפ' אם זה רק רוח רעה שעובר עליו) צריך להתרחק מהם כמה שאפשר כי על זה נאמר "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן", כי זאת סכנה גדולה לשמוע את דברי האפיקורסות האלה, שהיא בחינת חלל הפנוי, אפילו על מנת להתנגח ולסתור את שטיותיהם כי אסור להכניס דעותיהם לשכל כלל כי הם מטמטמים את המוח והלב, ורק הצדיק בעצמו יכול להציל אותם ע"י ניגוניו כמו שרבינו מסביר בתורה סד' ע"ש. ומי שמבזה תלמיד חכם בית דין מנדין אותו כמו שהבאנו מהשו"ע בעמוד אחרי זה ע"ש. ומה שהבאנו לקמן עמ' טז מספר נתיב מצותיך שצריך למחות במסירות נפש ומי שאינו מוחה וכו', י"ל היינו ללכת אחרי הצדיק במסירות נפש אע"פ שמחרפים אותו מאוד על זה, ולא להתבייש להיות ביחד עם הצדיק אפילו בזמן שהוא נבזה מאוד בעיני העולם כי זה בעצם מחאה גדולה.