הגר"א
אדרת אליהו דברים א:א[1]
חמשה
מיני ערב רב יש בישראל: א) בעלי מחלוקת ולשון הרע. ב) בעלי תאווה. ג) הצבועים שאין
תוכם כברם. ד) הרודפים אחר הכבוד לעשות להם שם. ה) הרודפים אחר הממון. ובעלי מחלוקת
הם גרועים מכולם והם נקראים עמלקים ואין בן דוד בא עד שיעברו מן העולם, ועליהם
נאמר "תמחה את זכר עמלק" כמבואר בזוהר (ח"א דף כה.[2])
גמ' סנהדרין צט:
אפיקורוס: רבי ורבי חנינא אמרי תרוייהו זה
המבזה תלמיד חכם
גמ' ראש השנה יז.
פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם
בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה י"ב חדש לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן
נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים וכו', אבל המינין והמסורות והאפיקורסים (פירוש
רש"י: אפיקורוס - מבזה תלמידי חכמים) וכו', יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי
דורות וכו', גיהנם כלה והן אינן כלין וכו',[3] וכל
כך למה? מפני שפשטו ידיהם בזבול שנאמר "מזבול לו" ואין זבול אלא בית
המקדש. ע"ש
רש"י:
שפשטו
ידיהם בזבול - שהחריבו בית המקדש בעוונם[4]
גמ'
שבת דף קיט:
אמר
רבי יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים שנאמר ויהיו מלעבים במלאכי
האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד [ל]אין מרפא מאי עד לאין
מרפא אמר רב יהודה אמר רב כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו אמר רב יהודה אמר
רב מאי דכתיב אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו אל תגעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן[5] ובנביאי
אל תרעו אלו תלמידי חכמים
שולחן ערוך יורה דעה רמג
ו) עון גדול הוא לבזות את החכמים או
לשנאותן (לא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים - רמב"ם). וכל
המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה.
ח) החכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ
שהפקיר כנגדו ואין צריך לא עדות ולא התראה ואין מתירין לו עד שירצה החכם. ואם מת
החכם באים שלשה ומתירים לו. ואם רצה החכם למחול לו ולא נידהו הרשות בידו.
ט) אע"פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו
אינו שבח לת"ח שינהיג עצמו בדבר זה. בד"א שחירפוהו בסתר. אבל אם חירפוהו
בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה
ויסלח לו.
גמ'
סנהדרין דף קי.
ויקומו
לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים מיוחדים שבעדה קריאי מועד שהיו יודעים לעבר
שנים ולקבוע חדשים אנשי שם שהיה להם שם בכל העולם וישמע משה ויפול על פניו מה שמועה
שמע אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שחשדוהו מאשת איש שנאמר ויקנאו למשה במחנה
אמר רב שמואל בר יצחק מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה שנאמר ומשה יקח את האהל ונטה
לו מחוץ למחנה ויקם משה וילך אל דתן ואבירם אמר ריש לקיש מכאן שאין מחזיקין במחלוקת
דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו רב אשי אמר ראוי ליצטרע
כתיב הכא ביד משה לו וכתיב התם ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך אמר רבי יוסי כל החולק
על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש כתיב הכא ויזבח אדוניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזוחלת
וכתיב התם עם חמת זוחלי עפר אמר רב חסדא כל החולק על רבו כחולק על השכינה שנאמר בהצותם
על ה' אמר רבי חמא ברבי חנינא כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם שכינה שנאמר המה מי מריבה
אשר רבו בני ישראל (על) [את] ה' אמר רבי חנינא בר פפא כל המתרעם על רבו כאילו מתרעם
על השכינה שנאמר לא עלינו תלונותיכם כי אם על ה' אמר רבי אבהו כל המהרהר אחר רבו כאילו
מהרהר אחר שכינה שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה[6]
רש"י:
קנא לאשתו - אל תסתרי עם משה, קנוי היינו התראה:
ונטה לו מחוץ למחנה - יצא מחוץ למחנה שלא יחשדוהו עוד:
מכאן שאין מחזיקין במחלוקת - שמחל על כבודו והוא עצמו הלך לבטל
מחלוקת:
אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על ה' - מעלה עליהם
הכתוב כאלו היו חולקים כלפי שכינה:
מריבה - תגר וקטטה לפטפט נגדו בדברים:
מתרעם - אומר על רבו שנוהג לו מדה כבושה ומדת אכזרית:
מהרהר - מחפה עליו דברים:
מהרש"א:
מיוחדים שבעדה - שהיו מובחרים ומיוחדים מתוך בני ישראל בכמה
מעלות בתורה ובחכמה
[3] משמע שחילוני פושע (או אפילו גוי) שעושה כל העבירות
בתורה ורק אינו מחטיא את הרבים, ומאמין בתורת משה מסיני (כמבואר שם) ואינו מבזה תלמידי
חכמים, הוא במצב יותר טוב מהשומר כל התורה כולה כל חייו ורק מבזה תלמידי חכמים. כמו
קורח שהיה שלם בכל העניינים חוץ מזה שחלק על משה, ואפ' לגיהנם אין מכניסים אותו.
[5] כי התינוקות של בית
רבן מקבלים הבל פיהם שאין בו חטא מהצדיק שבדור (ליקוטי מוהר"ן רפ"ב
ע"ש) נמצא כשפוגם בצדיק שבדור פוגמים בתינוקות של בית רבן, ומי שמבזה תלמידי
חכמים הוא גונב מהילדים שלו את ההבל פה שאין בו חטא, ולא יעזור לו לחפש חיידר אחר,
אפילו אם החיידר הכי טוב יקבל אותו זה לא יעזור עד שהוא מחזיר לו את ההבל פה שאין
בו חטא ע"י כיבוד תלמידי חכמים.
[6] הקטע "כל החולק על רבו וכו'"
מובא להלכה בשולחן ערוך יו"ד סי' רמב סע' ב, וברמב"ם הלכות ת"ת פרק
ה הלכה א ע"ש, ולא רצינו להביא את שאר ההלכות והמוסר בהלכות לשון הרע, כי כבר
נכתבו על זה חיבורים שלמים, בפרט ספר חפץ חיים ושמירת הלשון. וכל מי שחס על חייו הרוחניים
והגשמיים, ראוי לו ללמוד שני הספרים האלה בעיון גדול לפני שהוא פותח את פיו לדבר או
להאמין לשמועה רעה על שום יהודי, בפרט על מי שמוחזק כתלמיד חכם, כי ברוב המקרים מה
שאדם חושב שבעניין מסוים יש היתר לדבר או לשמוע לשון הרע, אם הוא ילמד אפילו רק פשטות
ההלכות הוא יראה שאין שום היתר ואדרבא יש בזה כמה לאוין ועשיין שהוא עובר עליהם בכל
דיבור, ומפקיר את כל העולם הבא שלו, ולפעמים זה יכול להגיע ל"מעוות לא יוכל לתקון"
ה' ישמור. ואם יש מקרה שיש היתר מסוים לגלות חטא של אדם, אפ"ה בתלמיד חכם אסור,
אפילו אם הוא ראה בעיניו שהוא עבר על איסור, ונדמה לו שיש תועלת לספר, לא רק שאסור
לספר, אלא שאפילו להרהר אחריו אסור כמו שהגמרא אומרת (ברכות יט.) והכל מבואר שם בספר
חפץ חיים ע"ש. ולפני הכל צריך לדעת מה שכתב הח"ח בשמירת הלשון שער התבונה
פרק טז, וז"ל "והנה בדרך כלל ידע האדם, שכל זמן שלא נתברר לו היטב על פי
דין, על איזה ענין, שדבר זה איננו בכלל לשון הרע או רכילות או מחלוקת, יזהר מלאמרו,
אפילו אם היצר מפתהו ומצדדו לומר, שיש בדבר זה צד מצוה ויזכה לעולם הבא, אף על פי כן
אל ישמע לו, כי באפן זה בוודאי ינצל על כל פנים מדין של מעלה. כי אפילו אם באמת לא
היה הדין עמו, וישאלוהו למעלה, מדוע לא גנית את פלוני בענין פלוני ופלוני, והלא היה
בדבר זה צד מצוה? יוכל להשיב, אצלי היה ספק, על כן הייתי בדבר זה בגדר שב ואל תעשה.
מה שאין כן אם יגנה את פלוני, או יעשה מחלוקת עם פלוני מטעם ספק, שהיצר מפתהו שיש בדבר
זה צד מצוה, מה יעשה אחר כך, אם יתברר שהיה בדבר זה עוון לשון הרע או מחלוקת ורק היצר
הערימו בזה? מה ישיב למעלה בזה? ולא יוכל להשיב שמחמת ספק דבר, דזה אינו, דמחמת ספק
לא היה לו לדבר... יוכל להיות שתחת שהוא מקווה להיכנס לגן עדן בשביל זה, יבוא בגיהנם
על ידי זה, אם יתברר שאין הדין עמו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה