: הרב שלום ארוש שליט"א מגולל בשיחה מיוחדת לכתב אהרון קליגר את סיפורו האישי בדרכו ליהדות, השירות הצבאי ביחידה מובחרת, הסטז'ים במכון לרפואה משפטית באבו כביר שכללו עשרות ניתוחי גופות, המשבר שהגיע בעקבות הלוויות כמה מחבריו הטובים שנהרגו בתאונת מסוק, ועל השיחה עם הרב אליעזר ברלנד שליט"א בפרדס חשוך בשעת לילה מאוחרת, ששינתה את חייו.
ר' אהרן קליגר מספר: "הגענו לישיבה כדי לתהות ולהבין כיצד הצליח הרב ארוש, לסחוף אחריו המונים ליהדות, לקרבם לבורא עולם וליצור סביבו קהילה של אלפי משפחות בכל העולם, ניסינו לדלות את הסוד הגדול מפי האברכים הלומדים בישיבה של הרב, אצל מקורביו של הרב, ובפני גורמים אחרים בחסידות ברסלב, אך לאף אחד לא הייתה תשובה חד - משמעית לשאלה - מהו סוד ההצלחה.
כאשר מגיע תורנו ואנו נכנסים פנימה אל תוך חדרו של הרב, התהייה מאבדת כל אחיזה. הרב יושב על כסאו, עסוק ב'ליקוטי מוהר"ן', וכשהוא רואה אותנו נכנסים, הדבר הראשון שאנו שמים לב אליו, הוא החיוך. זהו חיוך שאולי נמצא על הפנים, אבל מגיע עמוק - עמוק מתוך הלב ואינך יכול שלא להיתפס בו...
גם כדי להגיע לראיון זה, נדחינו מספר פעמים, מפאת זמנו הדחוק של הרב שליט"א. רק לאחר שהרב השתכנע כי קיומו של הראיון יגרום לקידוש ה', ניאות הרב לגולל בפנינו את סיפור חייו, שפרטיו אינם מוכרים גם לתלמידיו הוותיקים ביותר".
נטישת בית אבא
שלום הצעיר היה רק בן 12 כאשר עלה עם משפחתו ממרוקו. הרב החל לגולל את קורות חייו "ההורים שלי היו אנשים צדיקים. חיינו בעיר בני מלל שבמרוקו, עיר של צדיקים וסופרים, ביניהם רבי מכלוף אבוחצירא זצ"ל, גדלנו בבית שהיה ספוג ביראת שמים. אני זוכר הכל ממרוקו, הרי חייתי שם כמעט עד גיל בר-מצווה. למדתי בבית הספר היהודי 'אליאנס', בערב היינו הולכים לחוג 'חובבי השפה' שם היינו לומדים קצת עברית. אבל למרות שלא קיבלנו את זה בהכרח בלימודים שהיו מעט יותר מודרניים, הייתי ילד ירא שמים. הבית שהקימו הוריי היה בית של תורה ויראת שמים. בקיץ היינו נוסעים לדודים שלנו שגרו בקזבלנקה, היינו מבקרים בקברי הצדיקים וזכורני שבמימונה היינו תמיד הולכים לקברו של רבי שלמה עמאר. הקבר שלו עמד על הגבעה, והייתי רואה את כל אנשי העיר עולים על הגבעה כדי להשתטח על קברו. לאחר מכן היינו הולכים לחוף הים שבקזבלנקה ונהנים יחד בני הדודים. אצל היהודים המרוקאים יש את עניין התמימות ואמונת הצדיקים באופן חזק מאוד. אפילו החילונים מכבדים תמיד תלמידי חכמים ומגיעים להשתטח על קברי צדיקים. רואים את זה גם בפועל, כיום, כאשר קל מאוד לקרב יהודים מרוקאים".
גם כאשר הגיעה משפחתו של הרב ארוש לישראל, המשיכה המשפחה בשמירת תורה ומצוות, כאשר ההורים מנסים לכוון את ילדיהם למוסדות חינוך חרדיים, אבל המציאות בישראל טפחה על פניהם באכזריות. "הגענו יחד עם ההורים לפתח תקווה, אבל ההורים לא מצאו בית ספר להכניס אותנו ללמוד בו, מלבד בית ספר ממלכתי דתי. בכל האזור לא הכירו משהו אחר, ולבית ספר זה שלחו אנשים דתיים את ילדיהם. הבעיה הייתה שבבית הספר התקיימו הלימוד במעורב. ברגע שלומדים במעורב - מתקלקלים - לומר לך כמה שדברי התורה אמת. בתיכון הלכתי לבית ספר חילוני, ואבא היה בוכה בכל שבת בדמעות שליש כשהוא מבין שהוא לא הצליח להביא את ילדיו לחיות בדרכו שלו. אמי הייתה מנסה לנחם אותו ואומרת לו, 'אלו הילדים שלנו, ריבונו של עולם ישמור עליהם ונתפלל עליהם שיחזרו בתשובה'. רק כאשר התחלתי להתקרב והגעתי לאבא כדי לבקש ממנו תפילין, הוא סיפר לי איך בכל יום הוא התחנן בדמעות שיהיה לו בן ירא שמים ותלמיד חכם. הוא לא היה אומר סתם, הוא באמת בכה. בדמעות ממש, בכל שבת היה בוכה כשהבין שאנחנו נוסעים לים, במקום להיות עם המשפחה בשולחן השבת. רק אמא הצליחה לחזק אותו. היא אמרה לו, 'אל תגיד להם כלום, אל תצער אותם. אלו הילדים שלנו ומה שנותר לנו הוא להתפלל שהם יחזרו בתשובה'. ובאמת כך היה, הם לא הפריעו לנו. אבא היה מצטער בשקט ולא ידע מה לעשות. תשעה אחים היינו, אחי הבכור כבר היה נשוי, והיה מורה עוד בהיותו במרוקו. הוא עלה לארץ עוד לפנינו ונשאר דתי, אבל שמונת האחים האחרים נהיו כולם חילונים.
היום, כשאני נזכר בילדות שלי אני מבין את הדמעות של אבא. אני זוכר את עצמי בגיל 13, הייתי ממש צדיק. הייתי אומר קריאת - שמע עם דמעות, אבל כשנכנסו לממלכתי - דתי זה עבר בצ'יק צ'אק. אחרי התיכון, בשנת 70' התגייסתי לצבא, שירתי במספר יחידות ובסופו של דבר הגעתי ליחידת פינוי בהיטס שהייתה מוכרת אז כיחידה 386, והיום מוכרת לכולם כיחידת 669 של חיל האוויר".
השירות הצבאי היה עקירת המסמר האחרון שעוד החזיק את הזיקה ליהדות של שלום הצעיר. "התרחקתי כל כך, הייתי אוכל חמץ בפסח, טריפות ונבלות רחמנא לצלן, ולא נותרה בי שום נקודה יהודית. אני לא זוכר שקיימתי אפילו מצווה אחת. הדבר היחידי שנותר לי היה לא להדליק אש בשבת. מישהו נתן לי סיגריה, ואני אמרתי לו, 'מה פתאום, בשבת?' אבל זה לא הפריע לי לנסוע ולחלל שבת בכל דרך אחרת. עם הזמן, גם עקרון זה שלא להדליק אש בשבת הלך ודעך, והפכתי לחילוני לכל דבר".
הרב משתנק בדיבורו, ונראה עליו כי החזרה לימים ההם מכבידה עליו מאוד, הוא לוגם מעט מים וממשיך בסיפורו.
לאחר הצבא, הדבר הראשון שעניין אותו, כמו כל צעיר חילוני מצליח ובוגר יחידה צבאית מובחרת, היה למנף את ההישגים הצבאיים לקריירה עתידית. הוא החל לתכנן את לימודיו באוניברסיטת תל אביב בתחום ראיית חשבון, "היו לי מחשבות ללמוד רפואה, אבל בגלל שבתיכון לא היו לי ציונים גבוהים כל כך במקצועות ההומאניים, לא יכולתי להגשים את החלום, כי פה בארץ דרושים ציונים גבוהים בכל המקצועות. במקצועות הריאליים כמו מתמטיקה ופיזיקה הצלחתי מאוד והיו לי ציונים גבוהים, אבל ידעתי שזה לא יספיק ללימודי רפואה. למרות זאת, שמעתי שבקנדה אני אוכל להתקבל ללימודי רפואה גם עם הציונים שיש לי, וחשבתי לנסוע וללמוד שם. אבל בורא עולם כנראה רצה אחרת, והתוכניות השתבשו. שירתי במילואים ונפצעתי כמה פציעות שעיכבו את התוכניות שלי, ואז התחלתי ללמוד ראיית חשבון".
שיחות עם בורא עולם 'התבודדות'
שנה אחת הספיקה לרב ארוש ללמוד ראיית חשבון, אבל אז משהו החל להשתנות בו. "הסימן הראשון היה באותה שנה בה התחלתי ללמוד. זה היה ב-73' כאשר בתאונה חמורה נפל מסוק של צה"ל בחרמון ומספר חברים מהיחידה שלי נהרגו באותה תקרית. קיבלתי לאוניברסיטה מברק, בו הייתה הודעה על ההלוויות של חברים שלי, ואני, שהייתי סטודנט מצליח באוניברסיטה, לא חשבתי בכלל על המשמעות האמיתית של ההלוויות הללו. היה לי רכב, הייתי עם שערות ארוכות וג'ינס, והייתי שקוע רק בחיים שלי. תכננתי ללכת להלוויה, אבל לא חשבתי על ההלוויה אלא בעיקר על עצמי, 'אני אפגוש שם את ההוא וההוא, נהנה קצת וכולי וכולי'. וכך היה, הגענו כל החברים, נפגשנו ונהנינו.
הרב ארוש כסטודנט מן המניין באוניברסיטת תל אביב, בעת לימודיו
בסוף כל היום הזה היה לי זמן לשבת עם עצמי לבד ולחשוב על כל מה שהיה. הייתי לבד והתחלתי לחשוב על מוות, מהו מוות, מה זה אומר להיות מת. עד אז נפגשתי פעמים רבות עם המוות, הרבה פעמים הייתי עם מתים, הן במהלך האימונים באבו-כביר כאשר היינו מתאמנים על המתים, והן במהלך השירות עצמו. הרמתי מתים בידיים שלי, ועכשיו פתאום ישבתי וחשבתי מה זה המוות, זה סוף החיים? שאלתי את עצמי. אני גם אמות פעם, ואם אני אמות, מה אני עושה פה. אנשים חיים סתם, אנשים מתים - אז מה הטעם לחיים הללו אם המוות הוא הסוף של כל מה שאדם עושה פה, מה הטעם לכל המרוץ הזה. בסופו של דבר אני אהיה פרופסור למתמטיקה, אבל אז אני אמות ומה עשיתי פה? אני אהיה מיליונר ואמות, אז מה היה שווה הכל?
באותו לילה התחלתי לדבר עם בורא עולם, הרגשתי שהוא נמצא לידי. 'בורא עולם, אני רוצה להאמין בך, אני יודע שאני לא יכול לראות אותך בעיניים גשמיות, אבל אני רוצה שתפעל למעני דברים שאני אדע שאתה בעל הבית בעולם'. ביקשתי ממנו שיעשה לי ניסים, לא ידעתי אז להשתמש במונח הזה, 'נס', אבל ביקשתי כל מיני בקשות אפילו פעוטות, וכולן התגשמו.
עדיין לא קראתי לזה תפילות, אבל התחלתי לבקש דברים. לפני שהייתי אוכל הייתי אומר לבורא עולם, תודה שנתת לי לאכול, ולפני שנרדמתי הייתי מבקש ממנו שיעיר אותי בשעה פלונית. בבוקר הייתי קם ורואה שקמתי בדיוק באותה שעה, ואז הודיתי לו שוב, 'בורא עולם, תודה שנתת לי עוד יום לחיות'. כמו שכתוב על אברהם אבינו שקיים את כל התורה מעצמו, מאוחר יותר הבנתי שגם אצלי זה היה כך. דברים רבים קיימתי מתוך רגש ומתוך קרבה לבורא עולם, ולא בגלל שידעתי שכך צריך לעשות. לא קיימתי כמעט בכלל את המצוות, אבל הייתי מדבר כל היום עם בורא העולם. ביקשתי ממנו עוד בקשה אחת - שיפגיש אותי עם אדם או ספר שיסבירו לי בשביל מה הוא ברא את העולם, מה התכלית של כל זה, וגם בקשה זו לא אחרה מלהתגשם.
פגשתי אדם מקנדה שהחזיק בידו את הספר 'ליקוטי מוהר"ן'. הוא סיפר לי שבבית שלו עושים 'מדיטציה', ואם אני רוצה אני יכול להצטרף. הגעתי אליו כדי שאוכל לעיין בספר שהוא החזיק, והנה זה פלא, פתחתי את הספר בדיוק בתורה המדברת בעניין ההתבודדות. וכשאני רואה את זה אני מבין בדיוק מה עובר עלי, הרי זה בדיוק מה שאני עובר בכל התקופה הזאת. ואני מבין שעל זה בדיוק מדבר הספר הזה, לדבר עם בורא עולם כמו שמדברים עם חבר טוב, לספר לבורא עולם כל מה שעובר עליך. הספר הזה היה 'הרב' הראשון שפגשתי, אבל עדיין לא הגעתי לדרגה של שמירת מצוות. אדרבה, הבנתי שביהדות יש עניין כזה שמדברים עם בורא עולם, ואם כן, גם אני שייך, גם אני מדבר עם בורא עולם, עוד לא הצטייר לי בדיוק מה המשמעות של 'להיות יהודי'.
נכנס לפרדס
"גלגולים רבים עברו עלי עד שהגעתי אל דרכה של ברסלב. שמעתי מיהודי על הרב מן, יהודי יקר מגבעת שאול, שיקבל אותי איך שאבוא אליו, עם ג'ינס, בלי כיפה או עם כיפה, וכך היה. הת: קבלתי בביתו באהבה כזו וקיבלתי תשובות על כל השאלות שלי. הייתי גם אצל הרב גינזבורג, ושם פגשתי יהודי יקר, חוזר בתשובה בשם משה שווילי. הוא ראה שאני עדיין מחפש ואמר לי, 'אני אקח אותך לרב, שגם אם תבוא אליו באמצע הלילה ותסמן לו עם האצבע, כאומר: 'בוא איתי', הוא יבוא איתך ולא ישאל שאלות. הוא רצה להסביר לי שהוא עניו וזו הדוגמה היחידה שעלתה בראשו.
באותו לילה הוא הביא אותי לביתו של הגאון רבי אליעזר ברלנד, ברחוב רשב"ם בבני ברק. אחד הדברים מהם התפעלתי מאוד, שמיד כשהגעתי הגישו לי כוס ענקית עם שתייה. אחר כך הסבירו לי שהאורחים פה מקבלים כוס ענקית, כדי שאם ירצו לשתות עוד לא יתביישו לקחת לעצמם. בפגישה הראשונה בינינו, עוד לא הספקנו לדבר וכבר הוא אמר לי, בוא ניסע. נסענו בכביש גהה לכיוון חיפה, על מחלף מורשה, ושם בין פרדסים ענקיים של פירות הדר עצרנו, ונכנסנו אל תוך החושך. ואז ראיתי פעם ראשונה מהי התבודדות אמיתית ומה המשמעות שלה. אז התחלתי להתקרב גם לשמירת המצוות, התחלתי להניח תפילין, לשמור שבת, ומכיוון שגרתי בגבעתיים, הייתי מגיע מדי פעם לאכול אצל הרב את סעודות השבת. בשלב מסוים הרב אמר לי שאני צריך ללכת ללמוד בישיבה, וכך עשיתי. הגעתי לישיבת 'דבר ירושלים' בשכונת גאולה, הייתי עדיין עם שערות ארוכות, ועוד לא הקפדתי על שמירת מצוות. זה היה מדהים, כי החזרתי אנשים בתשובה, הבאתי אותם להכיר באמונה, הייתי אומר להם, 'תדברו עם בורא העולם, תגידו לו את כל מה שעל ליבכם והוא ישמע אתכם', אבל אני עצמי עוד לא שמרתי מצוות.
יום אחד פסעתי בשכונת גאולה, אני זוכר שזה היה בסמוך לישיבת חברון, ופתאום הכתה בי הבושה: עד שאתה לא תבין, לא תקיים את המצוות? אתה מחזיק את עצמך החכם הכי גדול בעולם, אם אתה תבין, זה אמת, ואם לא, לא? באותו רגע לקחתי את ה'קיצור שולחן ערוך' והוא לא זז מהידיים שלי. הייתי הולך להתפלל עם הרב יעקב מוצפי ובכל יום הייתי מגיע עם רשימה של שאלות על הלכה.
באותו יום גזרתי את השיער הארוך והפכתי אותו לפאות ארוכות. לאחר מכן הציעו לי שידוך, דרכו הכרתי את אשתי, התחתנו ועברנו לגור במושב 'חזון יחזקאל'. בשלב מסוים, כאשר הרב ברלנד הקים ישיבה בבני ברק, עברנו לגור בבני ברק, עד שעלינו לירושלים. הייתי מקרב אנשים לתשובה, מוסר שיעורים ובשלב מסוים הורה לי הרב ברלנד לפתוח ישיבה. 'תיקח בניין, אתה צריך להקים ישיבה'. לא הבנתי מה הוא אומר, ואמרתי לו: 'כבוד הרב, מה לי ולישיבה, אני אברך צעיר, מה לי ולפתיחת ישיבה? ועוד לשאת בתפקיד ראש הישיבה?!' היה איתי באותו מעמד תלמיד שלי שהיה קצין והחזרתי אותו בתשובה, והוא אמר לי: 'מה, אתה לא שומע בקול הרב שלך? אם הוא אומר לך להקים ישיבה, זה מה שאתה צריך לעשות'.
"אחת הנבואות שחיזקו אותי מאוד באמונה, זו הנבואה הזו של רבינו. כי בזמן שרבינו היה בעולם, לא היו לו הרבה חסידים, והוא גם אמר שיבוא יום ולא יישארו כמעט חסידי ברסלב. ואכן היו תקופות שבהן אני לא יודע אם בכל העולם היה מניין של חסידי ברסלב, אני לא רוצה לומר משהו שאין לי סמכות עליו. אבל רבינו גם הוסיף ואמר, שיבוא יום, לפני ביאת המשיח, שכולם יתגעגעו אחריי. ואנחנו רואים את זה בדור שלנו מתגשם בפועל, כיצד תורת רבינו מושכת אחריה רבבות מכל העולם, יהודים שמתקרבים לאביהם שבשמים באמצעות הדבקות ברבינו, וגם גויים שמנסים ללמוד על המסרים שרבינו הנחיל לעולם".
איך ניתן להסביר את העובדה שאנשי תרבות רבים, אמנים ואנשי-רוח מוצאים את המשמעות בחייהם דווקא בתורתו של רבי נחמן מברסלב?
"אני חושב שזה בעיקר העניין אותו הם מגלים, שיש תחליף לכל המדיטציות והעבודות - זרות למיניהן אותן הם הכירו עד היום, וקוראים לזה 'התבודדות'. זה דבר מיוחד מאוד, עבודה גדולה ששייכת לכל אדם לבדו. וכל אדם יכול למצוא את הנקודה הפנימית שלו, את השליחות האישית שלו בעולם, רק באמצעות ההתבודדות. כי זהו השביל היחידי של האדם שבו הקב"ה מדריך אותו כדי למצוא את הייעוד שלו בעולם, כפי שהארכתי להסביר בספר 'בגן האמונה'. רק אתמול אמר לי אחד האברכים בישיבה שראה אדם שקורא 'בגן האמונה' שתורגם לאנגלית. הוא שאל אותו מה הוא קורא, ואותו אדם אמר לו: 'אם לא היה לי את הספר הזה, הייתי מתאבד מזמן...' לא מזמן פגשתי רב חרדי מוכר, שסיפר לי שקרא את הספר וקיבל שלוות הנפש וביטחון אמיתי, כאשר הוא מבין שיש לו את הקב"ה אף אחד לא יכול לגעת בו. ותגובות כאלו מגיעות וזורמות כל הזמן מכל העולם. גויים שעזבו את העבודה - זרה שלהם כדי להכיר במלכותו של הקדוש ברוך הוא בעולם ולקיים את שבע מצוות בני נח, וסיפורים אחרים שבכל פעם מרגשים אותנו מחדש": באדיבות האתר אומן שלום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה